האיחור האדיר -שלי קלצ'קי כותבת באורטוב

שלי קלצקי, תלמידה באורט "נעמי שמר" גן יבנה וכתבת בנבחרת הכתבים, מספרת על חוויתה מטקס "קליטת האדיר" – המטוס החדש של חיל האוויר. אומרים שיש דברים שלוקחים זמן? היא לא האמינה עד כמה – 

אז לפני כמה שבועות נכחתי בטקס "קליטת האדיר" של חיל האוויר, ואת התקרית החדשה של "המטוס לא טס בתנאי מזג אוויר כאלה ואחרים" כולנו מכירים.

אבל רציתי לשתף כיצד זה הרגיש בלהט הרגע, כאשר לאחר המתנה של כשעתיים בשמש הקופחת, הודיע הקריין כי "יש עיכוב של כמה רגעים" (כי דקות זה זמן מוגדר מדי, מסתבר) בנחיתת המטוס הכל כך מתקדם הזה שכולנו חיכינו לבואו.

כשבוע לפני הטקס, אבי חזר הביתה נרגש כאשר שני כרטיסים בידו. "רוצה לבוא איתי לטקס של המטוס החדש? יהיה כיף" הוא אמר בעודו מגיש לי את אחד הכרטיסים. לאחר התבוננות קצרה החלטתי שלא יזיק לי חופש מבית הספר (תכלס עוד אחת הסיבות שבגללן הסכמתי ללכת), וכי מעולם לא הייתי בטקסים מהסוג הזה בעבר. לכן השבתי בחיוך שאני אשמח לבוא ולראות ממה נובעת ההתלהבות.

בכל אופן, הדרך לבסיס נבטים הייתה ארוכה ומפרכת. כל הדרך הקשבתי בשקיקה לסיפורים ולשמועות המוגזמות שהופצו על המטוס הזה, עד שלבסוף הגענו למקום בסביבות השעה עשר כאשר הטקס היה אמור להתקיים בשעה אחת בצהריים (וכמה רגעים).

נכנסנו למקום בשעה 12:00. קבלת הפנים הייתה חמה (או שזאת השמש) וחולקו כובעים ובקבוקי מים. הנוף המדברי קושט על ידי מטוסים רבים, וחיילים מכל העולם התהלכו להם הנה והנה בתהלוכה.

paper-plane-1607340_1280-768x493

לאחר כמה זמן החלטנו לתפוס מקום קרוב יחסית לבמה, כאשר מאחורינו, מסתבר, ישבה משפחתו של אחד מהטייסים. חיכינו זמן רב לתחילת הטקס. השכבות שהיו על גופנו החלו להתקלף עם החום ההולך ומצטבר. לפתע נשמע צלצול טלפון של אותה משפחה מכובדת שישבה מטרים ספורים מאיתנו, ועם הדממה שנשברה הודיע אותו אחד שדיבר עם בנו הטייס שאמר "תחזרו הביתה, הטקס לא יתקיים בקרוב".

"מה זאת אומרת?" קמה אישתו והתחילה לארוז את חפציה ולארגן את ילדיה. אנחנו הבטנו זה בזאת בחשש עד שאבא אמר "שמעת? כנראה לא נצא מכאן בקרוב".

החלטתנו לחכות ולשמוע זאת מפי הקריין, ולכן המשכנו לשבת בציפייה. באיזשהו שלב החלטתי שעלי לצאת למסע צילומים כדי להעשיר את הכתבה שתיכתב על הטקס, אך עד מהרה קיבלתי "הוראה" מאחד הקצינים שלא ניתן לצלם בטקס וכי עליי לכבות את המצלמה במיידי. אז חזרתי למקומי וחשבתי שאולי הטלפון יוכל להסיח את דעתי עד שהטקס יתחיל, דבר שלא עבד כל כך בעקבות הקליטה הכל כך "חזקה" שהייתה במקום. לפחות הם חילקו מגזינים, לא?

ואז עלה חייל במדים על הבמה "יש עיכוב של כמה רגעים" הוא הכריז והבעת הבושה שהתלבשה על פניו נראתה לכל עבר. (שנחזור על זה שדקות זה זמן מוגדר מדי?) ולאחר עוד כמה רגעים, כאשר קריאות האכזבה הרמות פסקו עלה ה
וא שוב והכריז כי הטקס בוטל בספק (כי הרי מסכנים החיילים שישבו והדביקו מדבקות על כל מאות הבקבוקים שחולקו למשתתפי הטקס).

"לא, אתם לא מבינים" אמר עוד אחד מהקצינים שעובד עם אבי "השם השני של המטוס הוא חמקן כיוון שתכונתו העיקרית שלו היא חמיקה מהראדר" הסביר ועד מהרה המשיך "ככל הנראה הוא חמק לידנו ואפילו לא שמנו לב אליו" כולנו צחקנו.

בדרכנו הביתה, רגע לפני שהגענו לישוב בו אני גרה, אבי קיבל טלפון ממפקדו שאמר כי הטקס יתקיים וכי אנו יכולים לבוא אם נרצה. זמן הנסיעה מהישוב בו אנו גרים לבסיס קרוב לשעתיים, והיינו צריכים לעשות פרסה וכמובן, לחזור את כל הדרך בחזרה.

כאשר הטקס נגמר השעה הייתה תשע, עיכוב של כשמונה שעות בנחיתת המטוס, בהחלט כמה רגעים.

לאחר שהגענו לטקס בפעם השנייה, האירוע היה אינטימי ומצומצם. רק האנשים שלקחו חלק בנחיתת המטוס וקנייתו נכחו בו. מכל אלפי האנשים שבאו לצפות בטקס, נשארו בקושי אלף איש. הכל היה מרהיב ויפייפה. אורות המטוס האירו את השמיים בעת הנחיתה, הקור המדברי לא הורגש לאור ההתרגשות בעת יציאתו של הטייס האמריקאי מתוך ה"אדיר", ודברי ראש הממשלה ונשיא המדינה נגעו בלבנו.

כולם הריעו בהתלהבות. ובדרכנו הביתה כולנו חייכנו בסיפוק, בהחלט היה שווה את הרגעים הללו.

הכתבה המקורית באתר אורטוב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s